ההשפעה ההרסנית של דוגמאות שליליות

בטח שאלתם את עצמכם לא פעם, אם מותר להקריא לילדים סיפורים על כל מיני איומים, ויכוחים וכולי. התשובה היא: לא!!! כיוון שזוהי אינה דוגמה טובה. אם ניתן לילדים דוגמה חיובית כל הזמן, לילד לא יהיה דחפים שליליים. מאיפה יקח אותם? הוא יגדול, החברה תחזיק אותו כל הזמן.

יש לו עצבים ומרץ? תדאגו שיוציא את זה בספורט, תן לילדים לרוץ הרבה, לקפוץ ועוד פעולות.

למה אתם צריכים לטפח בו את השלילי על ידי זה שאתם מביאים לו סיורים  על גנבים, רמאים, זאב שאכל זקנה, בשביל מה הילד צריך לשמוע זוועות? מה יש בזה? הרי זה נשאר לו בראש והוא כבר בצורה כזו מתייחס למשל: שאפשר לאכול את סבתא.

במה אתם חושבים שחינוך כזה הוא טוב? תנו לילדים סיפורי ילדים שהם לא רמאות, ולא שמישהו הורג את השני, לא בין חיות ולא בין בני אדם.

האם יש סיפורים שלא נובעים מתוך רצון אגואיסטי אכזרי? למה אני צריך לתת את זה לילדים שלי? לא כיפה אדומה ולא באטיח. ולא שום שירי אהבה.. מה פתאום. למה צריכים לתת את זה לילדים? אל תדאגו. הם יסתדרו בחיים. ואל לכם ללכת וללקט דעות מכל מיני מקומות.

ההשפעה ההרסנית של הדוגמאות השליליות, בני האדם שומעים וסופגים מידע שלילי, בעל כורחם מציירים את התמונה הזו בתוכם. נשארים בהם רשמים שליליים שבהתאם לזה הם עלולים אחר כך לפעול. לא משנה שכרגע הם לא מסכימים עם החלק הזה, התמונה הזו, הפעולה הזו, בכל מקרה טבועה בהם. אסור כך לעבוד. לאדם קשה מאוד לעבוד מהניגודיות.

תעשו לילדים רק דוגמאות חיטוביות של חיוך הבעות פנים טובות בלבד (לא זועפות), תנועות, התאמה בין גופי.

ודאי שאם מראים עלילה שלילית האדם דוחה אותה כיוון שהיא לא נעימה לו. אבל היא בכל זאת תשקע ותוטבע  בו  והאדם בכל מקרה ישתמש בה!

החוק הוא: אסור ללמד פעולות חיוביות על ידי פעולות שליליות.

דור האלפא או דור רוחני?#

הילדים שנולדו החל מ-2010 הולכים לשנות את העולם, תכירו קוראים להם דור האלפא- כך התחזיות שנועדו להעניק למפרסמים, בעלי עסקים ותשתיות כלכליות מפה על התנהלות הדורות הבאים (בניהם גם דור ה-X, Y, Z ), מספרים עליהם שנולדו עם המסכים ביד, שהם יזמים מלידה ומגיל צעיר כבר יהיו עצמאים ובעלי עסקים.

על פי מארק מקרינדל, חוקר דורות מאוסטרליה, העוקב אחר התפתחות הדור הזה כבר כמה שנים ומכנה אותם "דור הזכוכית" בשל יכולתם ונטייתם הבלתי מתאמצת אל מול המסכים והטכנולוגיות האפליקטיביות, כמו כן צופה מקרינדל כי דור זה יהיה בעל נטיות יזמיות ויחליף 17 מעסיקים שונים במהלך חייהם ולפחות 5 קריירות שונות ואף ישאף לכמה חודשי חופש בכל שנה שהם פרקי זמן ארוכים ללא תעסוקה, יש שהעידו הלך הרוח של הדור, כי לא יחכו לפנסיה אלא יעדיפו לממש במהלך חייהם את אותה היכולת "להנות מהחיים" ולא להמתין לסוף חייהם.

חכמת הקבלה אינה מסבירה הבדלים דוריים אך מספרת על התפתחות האגו והרצון המוביל את כל האנושות למשבר שבו כיום כבר אין התפתחות משמעותית בחומר ובתחומי הכלכלה מדע ואומנות פורצי דרך וכי אנו מתפתחים למצב שבו האנושות תתקדם לקראת מימוש פנימי אושר ומשמעות אשר ורצונות גבוהים אשר לא יוכלו עוד להסתפק בריגושים הרגילים. לא אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, כל זה לא יהיה חשוב כל כך לדור הבא, אלא שהוא חייב לספק לגוף שלו את כל הצרכים שלו ומעבר לכך יחפש דרגה חדשה של כוחות המנהלים את החומר.

חכמת הקבלה מספקת הסבר לגבי ההתפתחות החדשה שבו הדור החדש ירגיש צורך עז לחיפוש אחר משמעות רוחנית -ערכית גבוהה מהחומר, המתבטאת בקשר בין בני אדם אחרת לא יהיה להם בכלל דחף וחיות באותם המסגרות והערכים על פיהם התנהל העולם עד כה.

מבחינה טכנולוגית כבר ישנם כל האמצעים המשובחים ביותר (ועוד עומדים לצאת אל שוק כל מדפסות הלייזר שיביאו עימם מהפכה שלמה) שתמלא כל צרכיו של האדם ויתפנה מקום לאותו דור מיוחד להשקיע בדרגה החדשה של ההתפתחות, שבה נגלה את הכוחות מעבר לחומר שמנהלים את עולמינו ואותנו. חכמת הקבלה מעניקה מענה לאותו צורך מיוחד במשמעות הפנימית דרך החיבור בשיטה מדויקת בעשיריות ובמבנה חברתי כללי אשר יכול להעניק תשתית חינוך על בסיס הערך "ואהבת לרעך כמוך" לאותו הדור שאנו מקווים שישנה את העולם ויפתח את מימוש התפתחות הדרגה חדשה.

פרק ראשון ופרק שני

גאדיס אומר שהוא מנסה להכנס לנעליהם של בלוך וקאר.

קאר – מהי הסטוריה – תורגם לעברית, ספר מבואי, אבל קצת ישן.

מאז שהם כתבו אין שום ספר שמדבר על מתודולוגיה בהסטוריה, משום שבעצם אין "שיטת מחקר בהסטוריה", ולטענתו זו טעות. לטענתו גם המחקר ההיסטורי יש תמות קונספטואליות שאליהם צריך לשים לב. עושה זאת בעושר רב, עושר תרבותי.

פרק 1:

גם במדע, אמנות והסטוריה יש שימוש במטפורות.

"דמיון סוציולוגי" – להיות סוציולוג זה לזהות משהו שיש בו דמיון בין הערים השונות, אנשים שונים, אירועים שונים, ולנסח חוק שהוא נכון מעבר לעיירה המסויימת. היכולת להשתמש בחשיבה המטפורית, הסימבולית ולזהות אירועים שדומים לאירועים אחרים, ולנסות לנסח משהו כללי יותר.

אותו דבר עושים במדעי החיים וגם במדעי החברה וגם באמנות, וגם ההסטוריון. הוא לא מתאר תיאור כרונולוגי של העבר אלא מחפש תבניות שחוזרות בזמנים אחרים שהן יהיו הציר של מה שהוא מתאר. היכולת לזהות את נקודות הדמיון מאפשר לקרוא לאירועים מז'וריים בקטגוריות ידועות. אפשר להשליך ממשהו שהיה במקום אחר.

אי אפשר להחיות את העבר אלא רק לייצג אותו באופן סלקטיבי, לא יכולים לשחזר אותו.

היסטוריקל ספיסיפיטיז – מה שקורה באירוע מסויים שהופכים אותו לאירוע ייחודי, מעבר לדמיון שלו לאירועים אחרים – זה המבט שהוא מקרוב. הוא קורה לזה GROUND – בואו נישאר על הקרקע, לא ניתן לתיאוריות שהן החשיבה המבנית להפריע לנו להסתכל על הפרטים. בואו נרד לקרקע ומשם נתחיל.

מה שמפחיד – הנקודה שמתרחקים ומבינים שאנחנו קטנים. צריכים לייצר אצלינו צניעות.

הציטוט של מקייוואלי – מרגש, פואטי. הוא מדבר על הציניקן, תאב כח, עושה הכל כדי להשאר בשלטון. הנסיך שואל את הפטרון שלו: איך זה שאדם מלמטה מעז לדון ולהציע חוקים עבור ממשלות של נסיכים? מקייאוולי – כדי לתאר מבנים אנחנו צריכים להיות מלמטה וכדי לתאר את המקומות הנמוכים אנחנו צריכים להיות למעלה. הטענה: האדם מלמטה יכול לזהות את מאפייני השלטון, משום שהוא למט, ואדם מלמעלה יכול להכיר טוב יותר את האנשים משום שהוא מפעיל עליהם שלמה. ממשיך את השאלה של העבד, שהיא שאלה חשובה בהסטוריה.

אין נקודת מבט מהצד. זו טענה שאופיינית ללימודי המדע.

לסטיבן שייפין יש מאמר שמדבר על LOOKING FROM NOWHERE – אין העדר פרספקטיבה , אין מצב שאין BIAS. תרבותי, גיאוגרפי, תלוי בזמן ועוד ועוד עד שאין מצב שנראה את הדבר עצמו, תמיד יש מסננות. הפרספקטיבה שהוא מדבר עליה כאן היא גבוה לעומת נמוך.

פרק 2:

גם אם אנחנו יכולים לדווח על משהו שקרה ברגע זה, ונרצה לדווח דיווח אמיתי וכן, עדיין ניצור נרטיב עם התחלה אמצע וסוף.

היידן ווייט – ההסטוריה הוא סיפור ספרותי, מחברים נרטיב. יש עלילה, גם אם התיאור הוא נאמן, אנחנו יוצרים עניין בקורא. למה זה חשוב? כי להסטוריון יש את החירות להשתחרר מזמן ומרחב. יש לו את האפשרות לעלות למעלה, אבל עדיין הוא צריך לתאר תיאור הסטורי עם פרטים. יכול לייצר סיבתיות של זמן ומקום או מרחב שהוא חדש גיאגורפי. היידן וייט שנוי במחלוקת כי הוא כאילו פוסט מודרני אבל כן נחשב במיין סטרים.

עמוד 22 – מדבר על ה-CAPACITY שיש להסטוריון – סלקטיביות, סימולטניות, תזוזה של הסקאלה.

סלקטיביות – ההסטוריון בוחר את הדברים שהוא רוצה להדגיש. אף פעם אי אפשר לספר את כל הסיפור. עוסקים בפרספקטיבה מסויימת, שמכתיבה את ה-SCOPE, את ההיקף של המחקר שלנו, את השאלות שנשאל. חשוב לתחום, לחייב אות עצמי להיות סלקטיבית ולהגדיר מהו הדבר שעושה ומה הדבר שאני לא עושה.

לכפות משמעויות על העבר, כלומר לבחור את מה שחשוב לי.

עמוד 24 – סימולטניות – היכולת להיות בו בעת בשני מקומות שונים. זה חשוב לצורך ההשוואה.

סקאלה – חשובה היכולת לנוע בין קני מידה שונים.

בחלק השלישי של הפרק – מהי הראייה של הסטוריונים, מהו הדבר שנותן תוקף לתיאור ההסטורי. היכולת של ההסטוריון לעשות את המעבר מהדבר האחד לשני. אבל ראייה הסטורית תמיד תהיה לא שלמה.

עמוד 29 – אין לנו בחירה, הדגש הוא על אופן הייצוג שלנו. MODE , SIZE. כאשר מתבוננים בתופעה ומתארים אותה, אנחנו כבר משנים אותה. לכן הציפיה לקבל אבידנס לתקפות המחקר היא ציפיה שלא במקום.

מדבר על הסטוריון כ-STAND POINT THEORY. הוא לא רק צינור על העובדות אלא כמו סופר הוא מתאר את ההסטוריה מנקודת מבטו.

גאדיס מדבר על הזמן כשדה שבו אירועים מותכים.

צריכים להפעיל ביקורת עצמית כדי לראות את נושא המחקר בפרספקטיבה שונה. כשאנחנו חלק מתופעה שאותה אנחנו חוקרים אנחנו צריכים לעשות הזרה של התופעה ממני.

הסטוריה ומדע – כל מדע צריך להיות בעצם הסטורי. כל עבודה עושה היסטוריוזציה של תופעה מסויימת. לא לקבל תופעה מסויימת כאילו היא מתקיימת תמיד. לכל אובייקט מדעי יש רגע של לידה ורגע של מוות. בטח ובטח לתופעות חברתיות.

מדבר על הקשר בין סיבה ותוצאה. גישה אקולוגית, שמתייחסת אל המרחב, לעומת תיאוריות רדוקציוניסטיות שעושות רדוקציה ליחסים של סיבה ותוצאה. פרק רביעי חלק 1

אבל צריכים להזהר מהנטיה לתאר סיבתיות. הוא יותר בעד הגישה האקולוגית.

הדיון במשתנים הוא חשוב.

הגישה האקולוגית היא הסתברותית: אם זה קורה אז בהסתברות מסויימת גם זה יקרה. זו גישה יותר ספקנית. הביקורת שלו על מדעי החברה היא שבמאה ה-20 הם הפכו להיות יותר טכניים ולתאר סיבה ותוצאה.

הגולם מפראג ומה בין בינה לבינה מלאכותית

מהו הגולם במסורת היהודית אם לא הרובוט הראשון בתולדות האנושות? 

סיפור הגולם מפראג מתאר את מצוקתה של הקהילה היהודית והמהר"ל העומד בראשה נוכח פרעות ועלילות הדם הידועות. על מנת להגן על קהילתו יצר המהר"ל דמות אדם בחומר ונפח בה רוח חיים על ידי ששם מתחת לשונו של הגולם פיסת קלף עליה כתוב השם המפורש ואחר כך רשם את המילה "אמת" על מצחו. בכל ערב שבת היה המהר"ל מוציא  את הקלף מפיו של הגולם על מנת שלא יחלל את השבת.

על פי סיפור האגדה, ערב שבת אחד שכח הרב הדגול להוציא רוח חיים מהגולם וכך חילל הגולם את השבת. רץ הרב הגדול אחרי הגולם, השיגו על יד בית הכנסת אלטנוישטל בפראג, הוציא הקלף מפיו ואחר כך מחק את האות א' מהמילה " אמת" כך שנותרה על מצחו של הגולם המילה "מת". בכך נפח הגולם רוחו לעולם. על פי האגדה טמונים שרידיו בעליית הגג של בית הכנסת אלטנוישטל בפראג שנותרה נעולה וחתומה מאז ועד עצם היום הזה.

מה ההבדל בין האדם לרובוט, למכונה? מהי אותה רוח חיים שאנחנו מנסים לנפוח במכונה כדי להופכה לאדם ועד כמה ובאיזו מידה החיאה כזו באמת אפשרית? ואם אפשרית, היש מותר לאדם מהמכונה?  ומהו?

מאחורי הניסיון וההצלחות ליצור גולם, מכונה-אדם, מסתתרת כנראה ההכרה שבני האדם מתנהגים למעשה כמכונה. נוצרנו כחומר ביולוגי, חומר חי, אולם בבסיס פעולותינו והוויתנו תוכנה מסוימת, עם כל מיני נתונים. במהלך חיינו אנו מקבלים תוכנות נוספות על ידי הסביבה, פנימיות וחיצוניות, והן מתלבשות בנו. על פי התוכנה המולדת והתוכנות הנרכשות אנו מתנהגים כמו כל מכונה אחרת:

התוכנה הבסיסית עמה אנו נולדים היא התוכנה של "הרצון לקבל", תוכנה של דאגה לעצמי ושימור העצמי וצאצאיו: בדומה ליצורים חיים אחרים אנו מתוכנתים להימשך למקורות של תענוג ולהתרחק ממקורות של כאב וסבל.

המכונה האנושית מתוכנתת להבחין בין "טוב" ל"רע" ולהתכוונן בהתאם, להתקרב למקור התענוג ולהתרחק ממקור הסבל. במצבים מורכבים מתוכנתת המכונה האנושית לאסוף נתונים, לנתחם, לעשות חישוב ואינטגרציה ולהחליט מה יותר כדאי. המכונה עובדת על השוואה וכדאיות ויודעת לחשב רווח. היא מכוונת אותנו תמיד למקור הרווח, למיקסום התועלת, למקום בו הכאב קטן מהעונג, וכך, עד לעונג הבא…

 

המכונה האנושית טועה פעמים רבות, ובמיוחד במצבים בהם היא נדרשית לחישובים מורכבים הכוללים נתונים מתחרים רבים.

 

במובן זה ברור כבר היום כי בינה מלאכותית עדיפה לאין שיעור מהאדם: מחשב יכול לעבד הרבה יותר נתונים מהאדם, ולהגיע בתהליך העיבוד לתוצאות הרבה יותר מדויקות ובזמן קצר לאין שיעור. מכונה יכולה אף ללמוד, לקשור ולחבר המידע שמקבלת על מנת להפיק תוצאה מדויקת על מנת לשרת מטרה קבועה מראש.

 

מהו, אם כן, מותר האדם מהמכונה? נאמר, בודאי, רגשות: המכונה, שאינה עשויה מחומר ביולוגי, לא יכולה להרגיש, לא יודעת שמחה או עצב, כעס או תסכול, רוגע או אושר, לא יודעת אהבה מהי. אולם, האמנם כך?

 

הרי התחושות הרבות והמגוונות שאנו חשים אף הן נוצרות כפועל יוצא של המנגנון הבסיסי של חישוב רווח ומיקסום תועלת. האם לא נוכל לתכנת חומר שאינו ביולוגי לאהוב כאשר תנאים מסוימים מתקימים? אם תוכל המכונה ללמוד את המציאות, את הנתונים, הרי תוכל אף להסיק מתי לאהוב, ואם נזרים בה זרם ומתח מסוימים תוכל להפיק אף הרגש של אהבה.

 

מהו אם כן מותר האדם? הקיים מותר לאדם?

 

מותר האדם יכול להתבטא רק בעולם בו תוכנת ההפעל אינה של "הרצון לקבל" ורק אם יצליח האדם להשיג עולם זה. רק בעולם הרוחני לא מתקיימת תוכנת ההפעלה של "הרצון לקבל". יחידי סגולה שזכו להכנס לרוחניות מסבירים שבעולם הרוח פועלים כוחות שונים לחלוטין. זהו עולם של נתינה ואהבה חלוטה בו נתפסת המציאות מעבר לרצון ולדעת שאנו מתוכנתים על פיהם בעולם הזה. שלא כדומם, הצומח והחי רק האדם יוכל לזהות את האלוקות ולדבוק בה. את האלוקות לא יוכל למסור למכונה. האלוקות קשורה לבינה שלמעלה מהטבע שלנו ולכן לא נוכל להכניס אותה לאף יצור מלאכותי.

 

מגילות הקלף מרובות הנתונים שנזין בהן את גושי החומר בעתיד תכיל את כל עולמנו והוויתנו אך לא תוכל לנפוח בחומר את רוחה של מחשבת הבריאה ואת תכליתה. והלואי ונצליח אנחנו להשיגם…

המציאות מחייבת

אחד הדברים שממשיכים במגמת עלייה והיא בכל העולם כמו מגפה זה הרגשת הדיכאון, הרגשת הבדידות,מעניין שככל שהטכנולוגיה התפתחה ובעולם נהיה כביכול מקושר יותר דווקא הרגשת הבדידות עולה, זאת מכיוון שאנו באמת מחפשים את הרגשת הקשרים האמיתיים בינינו, אף תחליף לא יוכל לתת את אותה ההרגשה של קירבה וביטחון ואפילו רוגע אשר הסביבה יכולה לספק לכל אדם, מצד שני אם הסביבה לא מסודרת כלפי כל פרט בצורה מקושרת אלא מנוכרת דווקא אז אנו רואים תופעות כאלו. סך הכל יחד עם כל המחקרים כל התרופות כל מה שחסר לנו זה את הקשר הטוב בינינו באותה המערכת הסביבתית בה אנו חיים.

המציאות מחייבת

המציאות של היום היא גלובלית.
משבר רודף משבר, התובנה הזאת,ההרגשות הללו, הפחדים חוסר הוודאות, הסבל, המחיה,איכות החיים,המצב בארץ ובעולם , אפילו הטבע שבו אנו חיים לאט לאט כל הצרות מחלחלות אל תוך ההרגשה באותם רגעים חשבון נפש. וכבר אין לאן לברוח יותר מזה,
לא נוכל לברוח גם איש מרעהו.
לא נוכל.
כמה שלא ננסה.
מאות כתבות.
עשרות מאמרים מדעיים.
אין-ספור אמירות של פוליטיקאים.
ומסר אחד שחודר את הכול – "בעידן הגלובלי – כולנו בסירה אחת".

אנחנו – העם כביכול כולנו האנשים שמרותקים למסכים כדי להמנע מקשר,במקום לקיים קשרים באמצעות הטכנולוגיה,אנחנו- אותם ששומעים בחדשות כל יום על משבר אחר,ומצד שני עסוקים בהישרדות עצמית, ולא מבינים למה כל זה קורה וזה ממשיך, הולכים הורסים את הסביבה שלנו ביחסים לא טובים אחד כלפי השני,
הפוליטיקאים שמהלכים חסרי אונים במשרדי הממשלה – כולנו,
שטים באותה הסירה. והסירה הזאת מתחילה להתמלא במים.

יש בה סדק שהולך ומתרחב.
הסדק החברתי.

אף אחד לא אשם בפילוג בינינו, אבל כולנו חיים אותו.
עם כל יום שעובר המים מציפים עוד ועוד את הסירה. אם היא תטבע, אם לא נדאג לה יחד
היא תוריד למצולות את כל מי שנמצא על סיפונה.
את אלו שנחים בתאי הפאר במחלקה הראשונה, את אלו שיושבים
בתאים הקטנים של מחלקת הנוסעים, את אלו שישנים בשקי שינה על
הסיפון. וגם את אלו שנמצאים מאחורי ההגה.
את כולנו.

אולי נראה לנו שזה לא נורא כל כך, שאפשר עדיין להתעלם.
אבל בתוכנו אנחנו כבר יודעים:
אנחנו חייבים לאחות את השברים ולכסות את המרחק שנוצר בינינו פשוט חייבים.
ואנחנו יכולים לעשות את זה רק ביחד. מתוך הסכמה והבנה הדדית.
למה? אולי לתלות תקוותנו במנהיגים? אפילו את האמירה הזאת כבר קשה להגיד בלי לצחוק. למה אנחנו דווקא?
כי אם לא אנחנו, דווקא כולנו יחד אז מי?