המציאות מחייבת

אחד הדברים שממשיכים במגמת עלייה והיא בכל העולם כמו מגפה זה הרגשת הדיכאון, הרגשת הבדידות,מעניין שככל שהטכנולוגיה התפתחה ובעולם נהיה כביכול מקושר יותר דווקא הרגשת הבדידות עולה, זאת מכיוון שאנו באמת מחפשים את הרגשת הקשרים האמיתיים בינינו, אף תחליף לא יוכל לתת את אותה ההרגשה של קירבה וביטחון ואפילו רוגע אשר הסביבה יכולה לספק לכל אדם, מצד שני אם הסביבה לא מסודרת כלפי כל פרט בצורה מקושרת אלא מנוכרת דווקא אז אנו רואים תופעות כאלו. סך הכל יחד עם כל המחקרים כל התרופות כל מה שחסר לנו זה את הקשר הטוב בינינו באותה המערכת הסביבתית בה אנו חיים.

המציאות מחייבת

המציאות של היום היא גלובלית.
משבר רודף משבר, התובנה הזאת,ההרגשות הללו, הפחדים חוסר הוודאות, הסבל, המחיה,איכות החיים,המצב בארץ ובעולם , אפילו הטבע שבו אנו חיים לאט לאט כל הצרות מחלחלות אל תוך ההרגשה באותם רגעים חשבון נפש. וכבר אין לאן לברוח יותר מזה,
לא נוכל לברוח גם איש מרעהו.
לא נוכל.
כמה שלא ננסה.
מאות כתבות.
עשרות מאמרים מדעיים.
אין-ספור אמירות של פוליטיקאים.
ומסר אחד שחודר את הכול – "בעידן הגלובלי – כולנו בסירה אחת".

אנחנו – העם כביכול כולנו האנשים שמרותקים למסכים כדי להמנע מקשר,במקום לקיים קשרים באמצעות הטכנולוגיה,אנחנו- אותם ששומעים בחדשות כל יום על משבר אחר,ומצד שני עסוקים בהישרדות עצמית, ולא מבינים למה כל זה קורה וזה ממשיך, הולכים הורסים את הסביבה שלנו ביחסים לא טובים אחד כלפי השני,
הפוליטיקאים שמהלכים חסרי אונים במשרדי הממשלה – כולנו,
שטים באותה הסירה. והסירה הזאת מתחילה להתמלא במים.

יש בה סדק שהולך ומתרחב.
הסדק החברתי.

אף אחד לא אשם בפילוג בינינו, אבל כולנו חיים אותו.
עם כל יום שעובר המים מציפים עוד ועוד את הסירה. אם היא תטבע, אם לא נדאג לה יחד
היא תוריד למצולות את כל מי שנמצא על סיפונה.
את אלו שנחים בתאי הפאר במחלקה הראשונה, את אלו שיושבים
בתאים הקטנים של מחלקת הנוסעים, את אלו שישנים בשקי שינה על
הסיפון. וגם את אלו שנמצאים מאחורי ההגה.
את כולנו.

אולי נראה לנו שזה לא נורא כל כך, שאפשר עדיין להתעלם.
אבל בתוכנו אנחנו כבר יודעים:
אנחנו חייבים לאחות את השברים ולכסות את המרחק שנוצר בינינו פשוט חייבים.
ואנחנו יכולים לעשות את זה רק ביחד. מתוך הסכמה והבנה הדדית.
למה? אולי לתלות תקוותנו במנהיגים? אפילו את האמירה הזאת כבר קשה להגיד בלי לצחוק. למה אנחנו דווקא?
כי אם לא אנחנו, דווקא כולנו יחד אז מי?