מתחת לקו העוני

‏זה היה עוד יום ששי אביבי ‏בחורף גשום במיוחד הלכתי בדרכי לאסוף את הילדים מבית ספר ומהגן. כבר זמן מה יש לי ״חוב גלידה״ שהפעם אפרע אותו וגם נועה ואלעד דאגו לו כי כשאלעד יצא מהגן היתה בקשה אם לא דרישה למימוש החוב. פסענו לכיוון מרכז המסחרי הקרוב , כאשר הנעלם היחידי היה איזו גלידה נקנה. מקרר הגלידות היה עמוס סוגים וטעמים, אבל לא לקח לילדים 20 שניות להתביית על קסטה וניל שוקולד עסיסית , כזו עסיסית שגם אני החלטתי להצטרף לחגיגה באופן חד פעמי. קנינו שלוש קסטות התישבנו על מעקה הכיכר עם העץ במרכז המסחרי והתחלנו במלאכת הליקוקים , ״ממה התחלת מהשוקולד או מהוניל ״, ״כמה וניל אכלת כבר״, לאחר כ 5 דק של ליקוקים , פתאום משום מקום , באופן בלתי צפוי , נשברה אידילית הליקוקים , התנפצה כמו אוניה על שובר גלים בים סוער ,  פנתה אלי אישה , אולי בשנות ה 30 לחייה , לבושה מעיל אדום מלוכלך ,חצי מוזנחת, ״יש לך כסף לתת לקנות ג’חנון , נייר טואלט ומגבוני מטבח?, נגמר לי הכסף״

הייתי בשוק, לא ידעתי מה זה הדבר הזה ? מישהו מריץ עלי בדיחה ? מצד אחד היא לא קבצנית שבאה לבקש כסף ומצד שני היא מבקשת מצרכים , אוכל , צורך בסיסי. לא ידעתי מה לעשות , האינסטינקט הראשוני הוא לחפף אותה אבל ידעתי והרגשתי את המצוקה שלה , שאלתי אותה כמה כסף היא צריכה היא אמרה שהיא לא יודעת ,מכיוון שלא ראיתי את עצמי משאיר את הילדים והולך איתה לסופר וגם לא מסתובב עם הילדים עכשיו בסופר אז דחיתי את בקשתה בנימוס , המשיכה לתור אחרי עזרה ברחבת המרכז המסחרי.

נועה שאלה אותי שאלות נוקבות ובעודי מסביר לה למה לא עזרנו לה היא ״פתרה״ את הבעיה בזה שאמרה שאין בעיה הם ירדו יחד לסופר. קראתי לאישה חזרה ואמרתי לה שאעזור לה. היא הודתה לי מאוד, הסתובבנו בסופר בעודה אוספת את המצרכים, ואז שאלתי את עצמי איך היא הגיעה למצב הזה??? משהו פה לא מסתדר לי.

אני: את עובדת ?

אישה: כן

אני: למה אין לך כסף?

אישה: עיקלו לי את החשבון לפני 3 שנים בגלל חוב של פלאפון

אני:לא לקחת הלוואה כדי לכסות את החוב ולצאת מהמצב הזה?

אישה:לקחתי כבר פעם אחת מהעבודה ולא נותנים לי יותר

אני:איפה את גרה

אישה:בשכירות עם שלושה שותפים ולכולם אין כסף, לא נשאר לאוכל

(הבנתי שיש פה בעיית התנהגות , בורות בהתנהלות כלכלית)

אמרתי לה שיש קורסים במשרד העבודה שהיא צריכה לעשות

החשבון יצא 118.67 שח , לא תיכננתי להוציא כזה סכום עכשיו , הייתי חייב לעשות משהו מעבר לכסף , לתת לה תקווה , נפרדנו בפתח הסופר , ״אני בטוח שזה לא נוח לך כל המצב הזה אבל את חייבת לחשוב מה את עושה כדי לצאת מהמצב הזה.״

מבול שאלות מהילדים בדרך הביתה ואני עונה בצורה לקונית בעודי מערער איך אפשר לעזור לה איך? גם ה 118 שח לא באמת יעזרו לה. בבית דיברתי עם אשתי מנהלת סניף בנק , מסתבר שהבנק עובד בחיסיון ואינו יכול להעביר פרטים של מוגבלים למשרד העבודה ומשרד העבודה והתעסוקה לא ממש מחפש את אלא שצריכים עזרה.

התברר לי שהבעיה היא הלב האטום שלנו, של כל אחד מאיתנו שיושבים בכל מיני תפקידים משרדיים , ממשלתיים ולא דואגים להתחבר ולחבר בין רשויות כדי שאנשים לא יפלו בין הכסאות והידרדרו לשאול כלכלי. איך פותחים את הלב ? יש החוכמה אחת עתיקה שמאפשרת לפתוח את הלב ולחבר בין אנשים וזה הדבר היחידי שהיא עושה והיא נקראת חכמת הקבלה , נראה שכל החברה הישראלית צריכה להתחבר מחדש ברמה אחרת שמקרים כאלו והרבה אחרים יהיו נחלת העבר.