פרק ראשון ופרק שני

גאדיס אומר שהוא מנסה להכנס לנעליהם של בלוך וקאר.

קאר – מהי הסטוריה – תורגם לעברית, ספר מבואי, אבל קצת ישן.

מאז שהם כתבו אין שום ספר שמדבר על מתודולוגיה בהסטוריה, משום שבעצם אין "שיטת מחקר בהסטוריה", ולטענתו זו טעות. לטענתו גם המחקר ההיסטורי יש תמות קונספטואליות שאליהם צריך לשים לב. עושה זאת בעושר רב, עושר תרבותי.

פרק 1:

גם במדע, אמנות והסטוריה יש שימוש במטפורות.

"דמיון סוציולוגי" – להיות סוציולוג זה לזהות משהו שיש בו דמיון בין הערים השונות, אנשים שונים, אירועים שונים, ולנסח חוק שהוא נכון מעבר לעיירה המסויימת. היכולת להשתמש בחשיבה המטפורית, הסימבולית ולזהות אירועים שדומים לאירועים אחרים, ולנסות לנסח משהו כללי יותר.

אותו דבר עושים במדעי החיים וגם במדעי החברה וגם באמנות, וגם ההסטוריון. הוא לא מתאר תיאור כרונולוגי של העבר אלא מחפש תבניות שחוזרות בזמנים אחרים שהן יהיו הציר של מה שהוא מתאר. היכולת לזהות את נקודות הדמיון מאפשר לקרוא לאירועים מז'וריים בקטגוריות ידועות. אפשר להשליך ממשהו שהיה במקום אחר.

אי אפשר להחיות את העבר אלא רק לייצג אותו באופן סלקטיבי, לא יכולים לשחזר אותו.

היסטוריקל ספיסיפיטיז – מה שקורה באירוע מסויים שהופכים אותו לאירוע ייחודי, מעבר לדמיון שלו לאירועים אחרים – זה המבט שהוא מקרוב. הוא קורה לזה GROUND – בואו נישאר על הקרקע, לא ניתן לתיאוריות שהן החשיבה המבנית להפריע לנו להסתכל על הפרטים. בואו נרד לקרקע ומשם נתחיל.

מה שמפחיד – הנקודה שמתרחקים ומבינים שאנחנו קטנים. צריכים לייצר אצלינו צניעות.

הציטוט של מקייוואלי – מרגש, פואטי. הוא מדבר על הציניקן, תאב כח, עושה הכל כדי להשאר בשלטון. הנסיך שואל את הפטרון שלו: איך זה שאדם מלמטה מעז לדון ולהציע חוקים עבור ממשלות של נסיכים? מקייאוולי – כדי לתאר מבנים אנחנו צריכים להיות מלמטה וכדי לתאר את המקומות הנמוכים אנחנו צריכים להיות למעלה. הטענה: האדם מלמטה יכול לזהות את מאפייני השלטון, משום שהוא למט, ואדם מלמעלה יכול להכיר טוב יותר את האנשים משום שהוא מפעיל עליהם שלמה. ממשיך את השאלה של העבד, שהיא שאלה חשובה בהסטוריה.

אין נקודת מבט מהצד. זו טענה שאופיינית ללימודי המדע.

לסטיבן שייפין יש מאמר שמדבר על LOOKING FROM NOWHERE – אין העדר פרספקטיבה , אין מצב שאין BIAS. תרבותי, גיאוגרפי, תלוי בזמן ועוד ועוד עד שאין מצב שנראה את הדבר עצמו, תמיד יש מסננות. הפרספקטיבה שהוא מדבר עליה כאן היא גבוה לעומת נמוך.

פרק 2:

גם אם אנחנו יכולים לדווח על משהו שקרה ברגע זה, ונרצה לדווח דיווח אמיתי וכן, עדיין ניצור נרטיב עם התחלה אמצע וסוף.

היידן ווייט – ההסטוריה הוא סיפור ספרותי, מחברים נרטיב. יש עלילה, גם אם התיאור הוא נאמן, אנחנו יוצרים עניין בקורא. למה זה חשוב? כי להסטוריון יש את החירות להשתחרר מזמן ומרחב. יש לו את האפשרות לעלות למעלה, אבל עדיין הוא צריך לתאר תיאור הסטורי עם פרטים. יכול לייצר סיבתיות של זמן ומקום או מרחב שהוא חדש גיאגורפי. היידן וייט שנוי במחלוקת כי הוא כאילו פוסט מודרני אבל כן נחשב במיין סטרים.

עמוד 22 – מדבר על ה-CAPACITY שיש להסטוריון – סלקטיביות, סימולטניות, תזוזה של הסקאלה.

סלקטיביות – ההסטוריון בוחר את הדברים שהוא רוצה להדגיש. אף פעם אי אפשר לספר את כל הסיפור. עוסקים בפרספקטיבה מסויימת, שמכתיבה את ה-SCOPE, את ההיקף של המחקר שלנו, את השאלות שנשאל. חשוב לתחום, לחייב אות עצמי להיות סלקטיבית ולהגדיר מהו הדבר שעושה ומה הדבר שאני לא עושה.

לכפות משמעויות על העבר, כלומר לבחור את מה שחשוב לי.

עמוד 24 – סימולטניות – היכולת להיות בו בעת בשני מקומות שונים. זה חשוב לצורך ההשוואה.

סקאלה – חשובה היכולת לנוע בין קני מידה שונים.

בחלק השלישי של הפרק – מהי הראייה של הסטוריונים, מהו הדבר שנותן תוקף לתיאור ההסטורי. היכולת של ההסטוריון לעשות את המעבר מהדבר האחד לשני. אבל ראייה הסטורית תמיד תהיה לא שלמה.

עמוד 29 – אין לנו בחירה, הדגש הוא על אופן הייצוג שלנו. MODE , SIZE. כאשר מתבוננים בתופעה ומתארים אותה, אנחנו כבר משנים אותה. לכן הציפיה לקבל אבידנס לתקפות המחקר היא ציפיה שלא במקום.

מדבר על הסטוריון כ-STAND POINT THEORY. הוא לא רק צינור על העובדות אלא כמו סופר הוא מתאר את ההסטוריה מנקודת מבטו.

גאדיס מדבר על הזמן כשדה שבו אירועים מותכים.

צריכים להפעיל ביקורת עצמית כדי לראות את נושא המחקר בפרספקטיבה שונה. כשאנחנו חלק מתופעה שאותה אנחנו חוקרים אנחנו צריכים לעשות הזרה של התופעה ממני.

הסטוריה ומדע – כל מדע צריך להיות בעצם הסטורי. כל עבודה עושה היסטוריוזציה של תופעה מסויימת. לא לקבל תופעה מסויימת כאילו היא מתקיימת תמיד. לכל אובייקט מדעי יש רגע של לידה ורגע של מוות. בטח ובטח לתופעות חברתיות.

מדבר על הקשר בין סיבה ותוצאה. גישה אקולוגית, שמתייחסת אל המרחב, לעומת תיאוריות רדוקציוניסטיות שעושות רדוקציה ליחסים של סיבה ותוצאה. פרק רביעי חלק 1

אבל צריכים להזהר מהנטיה לתאר סיבתיות. הוא יותר בעד הגישה האקולוגית.

הדיון במשתנים הוא חשוב.

הגישה האקולוגית היא הסתברותית: אם זה קורה אז בהסתברות מסויימת גם זה יקרה. זו גישה יותר ספקנית. הביקורת שלו על מדעי החברה היא שבמאה ה-20 הם הפכו להיות יותר טכניים ולתאר סיבה ותוצאה.